"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אמר שאול טשרניחובסקי. גם האמנות היא תבנית נוף המולדת. היא רשמים שמשאירים המקום והזמן, של ארץ ושל נוף, על אנשיה. אופייה של האדמה בה אנו גדלים, נופי המולדת והטבע שלה נספגים בתודעתנו, מעובדים, ומוצאים את דרכם החוצה ביצירה האמנותית.
לא מלחמה ולא כיבוש יוצרים עם, התרבות והאמנות עושות זאת. הן שמעניקות לאנשים ערכים רוחניים, יוצרות הבנות משותפות, תקוות משותפות, והבחנה משותפת בין טוב לרע. הן שמחזקות את קשר האדם למולדת ומסבירות סדרי עולם.
בשדות ארסוף אנו מגדלים אמנות.
את האמנים שבקבוצת הגלריה הירוקה, מאחדת השאיפה לקרב את האנשים לטבע ולאדמה, מבחינה פיסית ורוחנית גם יחד. העבודות שלנו מוצגות על האדמה בחלל הפתוח. הן עשויות מחומרים טבעיים, אך יותר מכך, הן מדברות על מושגים שנלקחו מהטבע. על החוקים הזהים שתקפים לגבינו ולגביו, על מעגל החיים המשותף לנו ולטבע. מן האדמה בוקעים הנבטים, גדלים, פורחים, מפרים, קמלים, ומתים. חילופי העונות של הטבע משקפים את מעגלי הזמן שלנו.
העבודה "כמה חבל" של דני מנהיים, אינה עציץ שנפל, אלא סיפור של חיים ומוות.
הפסל "שמיים וארץ" של עדה מורן-רייס, מפתיע אותנו בפיסת שמיים, בזמן שפנינו מופנות לאדמה.
"כביסה" של אלי בן אביב היא יצירה הומוריסטית בה הענפים מומשלים לבגדים של האדמה.
גילה קרוקר, בעבודתה "מערכת סטטית", מזכירה את הדמיון בין המערכות המולקולריות ובין מערכת השמש.
אלה בית הלחמי בונה "לימפה" - מפלצת פנטסטית שבה הצינורות שהזינו בעבר את השדות, מזרימים חיים בגוף היצור.
יותר ויותר אנשים חיים בעולם אורבני ווירטואלי, וההתקרבות והתחברות לתחושות הבסיסיות של מגע עם האדמה, ריחה ומרקמה נהפכות למצרך נדיר. ההתחברות לאדמה היא צורך ראשוני ובסיסי, בלעדיו מופר האיזון העדין של האדם. כמו שהצמח זקוק לשורשים באדמה, כך גם האדם. אנו מקווים שעבודותינו יקרבו אנשים לטבע ויספקו להם חמצן רוחני.
אוצרת: טניה פרמינגר
