שנה לאחר התערוכה הראשונה, הגלריה הירוקה מציגה תערוכה חדשה הנושאת את השם "בין שמיים וארץ". השם נפוץ וטריוויאלי אך מבטא אמת לגבי התערוכה –מיקומה בשדות הפתוחים של ארסוף קדם, ומיקומם של אמני הקבוצה בחלל האמנות הישראלית.
בין עשרות העבודות הקיימות בשטח אפשר לראות את: המטאטא, של דני מנהיים, מטאטא את השמיים ומבטא רצון ל"תיקון"; הזרעים המפוזרים בשדה של עדה מורן רייס- - "ספירות" בחלל הגלקטי; השיח האדום של גילה קרוקר - הסנה הבוער ש"איננו אוכל"; ערימות העפר שיצרה אלה בית הלחמי- שאריות של הלויתן שבלע את יונה הנביא, ושהתגלו עכשיו על שפת הים התיכון; העטינים הגדולים המכוונים למעלה-"התשובה" על מתנת החיים שנתן לנו היוצר העליון.
יצירה היא נקיטת עמדה של היוצר, הגדרת מקום במרחב החברתי והתרבותי, והגדרת מקום בין שמיים וארץ - בין פיסי ומטפיסי.
זוג המונחים האלה - שמיים וארץ, מבטאים ניגוד קוטבי אבל הם מבטאים גם שני ניגודים משלימים שיוצרים את המקום שלנו על פני האדמה. ככל שהמרחק בין הקטבים הוא גדול יותר, כך חזק יותר הכוח המאחד אותם. מסורתי הוא הקצה השני של מהפכני ושניהם יכולים להתקיים בכפיפה אחת ביצירה אחת. ככל שהאמירה היא אישית יותר, כך היא נוגעת יותר לכולם.
באמנות, להבדיל מבנקים, לאומי יכול להיות באותו זמן גם בינלאומי. אישיות שמגדירה את עצמה כאני, קיימת באותו זמן בתוך האנושות כולה - ואומני הגלריה הירוקה מכריזים ביחד עם המשורר האוסטי קוסטח חטגורוב :
"כל העולם הוא מקדשי
האהבה היא קדושתי
והיקום מכורתי"
השפה הפלסטית של אורח הקבוצה ,האמן הניו-יורקי אביטל עוז, המזוהה עם אמנות שנות ה-80, מינימליזם ורציונליזם, מתבדלת משפת עבודות ה-GGG ,שאפשר להגדיר כ- SITE SPECIFIC , אך העבודה שלו משתלבת בהחלט "בין השמים והארץ" של פארק דינה בארסוף קדם.
אוצרת: טניה פרמינגר
